פובלציסטיקה אקטואלית – הנקודה הסוציולוגית

Actual Publicist Articles

חלק זה באתר 'סוציולוגיה במפתח חדש' מציג קטעי פובלציסטיקה אקטואלית של עורך האתר אשר נכתבו ונכתבים על ידו תחת הכותרת של 'רשימות סוציולוגיות', ואשר גיבושם המלא יותר מיועד לפרסום במסגרות מקצועיות. אלה הם ניתוחים, רעיונות, הארות, זיהויי מיתוסים ומיפויים אשר דומים יותר מכל למה שמכונה כיום 'בלוגים', הגם שהרקע הסוציולוגי המדעי שלהם הוא תמיד בעל הרלבנטיות הראשונה.

על התואר פרופסור

מיתוס התואר פרופסור: התואר פרופסור הוא תואר מוזר. הוא מוצג ונתפס כגבוה יותר מן התואר דוקטור (וכתואר גבוה בכלל במונחים של אצולה) בדרך כלל ללא כל הצדקה. מקבלים תואר פרופסור בעלי תואר דוקטור העורכים מספר מסוים (די קבוע) של מחקרים, כמעט בלי קשר לאיכותם ובלי קשר לתרומתם לאוכלוסיה או למה שנקרא 'קידום האנושות'. כלומר כדי לקבל תואר פרופסור לא צריך לגלות או להמציא דבר המועיל לאנושות כפי שמצופה בקומון סנס מאנשי מדע. למעשה גם לא צריך להוכיח דרגת מומחיות גבוהה יותר משמעותית מדרגת המומחיות שהיתה קודם. צריך רק לבצע כך וכך מחקרים ולפרסמם ללא קשר לתוכנם המועיל - ודי בכך. זה אינו הופך את ה'פרופסור' מומחה יותר מן הדוקטור בתחומו (פרט למקרים בודדים שזה כן כך) ואף לא למומחה יותר מאנשים רחבי אופקים והשכלה כללית שאינם בעלי השכלה אקדמית פורמלית מקבילה. אולם הפרופסורים נאחזים בזה, נצמדים למיתוס הציבורי בעניין זה תוך אימוץ מחוות ושפה בה הם מנסים ובדרך כלל מצליחים (כסוג של הונאה) לאכוף את המיתוס, בשעה שתחומי ההתמחות האמיתיים שלהם הם בדרך כלל נקודתיים וצרים מאד, צמודים למחקריהם ולתקופות מחקריהם. הם היו ראויים להערכה ציבורית אמיתית ולא ממוסדת-מדומה, כפי שהדבר קיים, לו היו ממציאים המצאות מובהקות לתועלת האוכלוסיות שבהם הם חיים, או מגלים - תוך איסוף נתונים משכנעים שקופים לכל - עובדות חדשות (כולל פרשנות מועילה של העובדות) לתועלת האנושות בכלל ולתועלת חברתם שלהם במיוחד. אולם כמה פרופסורים כאלה יש?

על משבר הבנקאות האמריקנית

המשבר הגדול של קריסת חלק ניכר מן הבנקאות האמריקנית ב-2008 מתברר יותר ויותר לא ככלכלי אלא כחברתי - גם בתוצאות וגם בסיבות. והמושג בועה אקוויולנטי לגמרי למושג מיתוס בסוציולוגיה. מה שקדם לגל העצום של אי היכולת לפרוע משכנתאות הוא מעמדם הבינוני נמוך והמעורער של לוקחיהן שבסך הכל רצו בית משלהם, ואשר פותו ע"י מארגני המשכנתאות ובנקי ההשקעות להאמין שגם אם אין להם אמצעים ארוכי טווח להחזר - ערך הדירות יעלה עם הגאות הכללית וזה - ולא עבודתם (הלא יציבה) יהיה המקור להחזרים. כלומר אשליה לא מבוססת אשר כמו לכל מיתוס היו לה כמה סימנים מאששים, אך הרבה הרבה פחות מן הדרוש כדי לבנות עליהם ולחיות מהם ואיתם. ועתה כאשר אנשים חוזרים לסמוך על מה שיש ולא על אשראי, תוך שהם חוזרים לחסוך ומצניעים בהוצאותיהם, הקפיטליזם מרים ראשו חזרה ומלין שהדבר עוצר את גלגלי הכלכלה, כי אי אפשר לייצר ללא קונים. ושוב יחזרו אמצעי הפיתוי לקנות יותר ויותר - כדי שיהיה לקפיטליסטים למי למכור ועבור מי לייצר. כך אי השיוויון החברתי ופיתויי היצרנים הגדולים לכניסת אוכלוסיות ענק לחובות היו הסיבות למשבר וכך התוצאות גם אחרי שנתיים - של המצאות למעלה מ-20% מפוטנציאל האוכלוסיה מחוץ למעגל העבודה ומחוץ לכח העבודה האמריקני. וכך, סוציולוגית, ברור שהכלכלה האקדמית כשלה אף היא באי הדגשת ההיבט המעמדי החברתי כגורם היסודי בניתוח התהליכים הן של ההתנהגות האישית והן של זו המוסדית, כאשר תחילת השינוי היסודי אינה יכולה להיות אלא בביטול גורף של ההסתמכות על אשראי והצמדתו של כל סוג של כסף לאמצעי קיום וייצור מוחשיים בלבד.

על האי מייל

האי-מייל מותאם לחד צדדיות של הקפיטליזם ההיררכי, החל מן המצב בו המנהל מורה למזכירה 'תוציאי מכתב' כאקט חד כיווני כוחני ללא אינטראקציה, מבלי 'לדבר' ובלא ניסיון להגיע לפשרה ולהסכמה (אם כי אין עדיין אי מייל כדואר רשום כופה). אבל האי מייל מותאם להתרכזות של האינדיבידואל המודרני בעצמו, בזווית שלו ובמה שהוא רוצה לבטא, להגיד ולהציג, למעשה חד צדדית. ואם הצד השני (ולעיתים קרובות הרבה צדדים שניים שהוא פונה אליהם במרוכז, ולא ממש אישית) אינו מקבל את הדברים כפי שהם זה לא חשוב, העיקר שהוא אמר את שלו ולכאורה (מבחינתו) השאיר את חותמו. כך גם ביצירת אתרים ובלוגים. וחלקית כך גם במשלוח הודעות sms.

על מתבלטי הפרסום הרואים אותנו כ'קהל'

זה מתחיל בדרך בה שחקנים אומרים לבאים לראותם משחקים 'הייתם קהל נפלא' כשהם שוכחים, קודם כל לעצמם, שאלה לא באו להיות 'קהל' אלא להשתתף לטובת עצמם בחוויה, ב'יציאה' ובהראות סטטוסית חגיגית, והשחקנים הם מבחינתם רק אלה שעשו את העבודה ונתנו את השירות מסביב, בעלויות קטנות. אלא שהמצב ההופך את השחקנים מבחינתם לבעלי יכולת לכאורה ורצון להפוך את הבאים ל'קהל' הוא המצב הכריזמטי, שבו מותכים לכאורה הבאים לגוש אחד - ובהובלתם לכאורה של השחקנים. כך קורה גם למרצים באוניברסיטה, הרואים בסטודנטים קהל וכך גם למנהלים. זהו מצב פאשיסטי של שכרון כח שבו אין רואים יותר את הסובבים כיחידים עצמאיים, כאלה שיש להם אינטרסים משלהם בבואם למקום, והרבה מעבר למקום ולמצב. אלא שהמופיעים לא חשים עד כמה אינטרסים אלה של כל אחד מן הבאים אחד אחד עלולים לסכן אותם מול התנהגות כאריזמטית פשיסטית שיכורת כח זו, הגם שהם עלולים גם עלולים להסתכן ומסתכנים. היחידים העצמאים אומרים להם אחד אחד, וגם במסוכם, הזהרו, לעולם אל תהפכו אותנו לקהל, גם לא בעיני עצמכם, כי אנחנו מסוכנים ומחזירים.

על הסברה ששינוי הוא לא אפשרי

זה נכון שזה מאד ריאלי שבעקבות שינוי שיזום הסוציולוג, גם צד או צדדים אחרים יגיבו בשינוי משלהם כדי לאזן מחדש את התמונה (לפי עקרון משחק סך אפס). אך זה לא חייב לקרות (ובעיקר זה לא בהכרח יקרה באותה עוצמה אפקטיבית) משום שיתכן שעצם איזונו הקודם של אותו צד נשען על משאבים מצביים ולא דפוסיים. ולכן אף פעם אין לוותר על תכנון ונסיון ליצירת שינוי (כשיפור) אף שאין וודאות שהוא יצליח מול מערך כוחות ואינטרסים בתוך מערכת, אלא שבהרבה מבנים הדברים הרבה פחות יציבים, דפוסיים ומגובים ושם השינוי הוא אפשרי.

גבולותיו של פיגמליון

ראש מערכת חינוכית אשר מתכונן לפתיחת שנת הלימודים האקדמית, שמח לציין באוזני בשיחה שהתנהלה לאחרונה, עד כמה חשוב לעודד סטודנטים, לנטוע בהם את התחושה שהם מסוגלים ליותר, לכוון גבוה, ולהפעיל ככל האפשר את מה שקרוי אפקט פיגמליון, או הנבואה המגשימה את עצמה בלשונו של הסוציולוג רוברט מרטון. את השימוש בכוחן של הגדרות, ושל הגדרות מחדש הציג הרבה קודם הסוציולוג ויליאם תומס אשר ניסח זאת במשפט שלפיו מצב המוגדר כמציאותי יהפוך להיות מציאותי בתוצאותיו. זה נשמע כמו משחק מילים, אולם כגילוי תיאורטי שיטתי (אשר עליו בוססה מהר מאד הפרדיגמה הסוציולוגית שנקראה אינטראקציה סימבולית ואשר התרחבה אל כלל הפוסט מודרניזם) זהו גילוי אשר היה ראוי לפרס נובל בשעתו. יחד עם זאת עידוד יתר היוצר אשליות בלתי ריאליות אינו עולה בקנה אחד הבנות מדעיות רבות אחרות וראוי לצנן באמצעותן את התלהבות היתר של מנהלים חינוכיים השבויים בפרדיגמה מוגבלת.

הגדרות הפועלות בדרך של נבואה המגשימה את עצמה פועלות רק בתנאים של הסכמה עמוקה. כך למשל, כמו בעולם הדתי. החזרה על המושגים המדויקים, הצבעים והסמלים, ללא ערעור וללא וריאציות היא קריטית ליצירת הטרנספורמציה האישיותית. אלא שהסכמה, ועוד הסכמה עמוקה, אותנטית, מחויבת וספונטנית היא קשה להשגה הרבה יותר משניתן לשער. השגתה ותחזוקתה תלויים למעשה בהזרמת משאבים. ועולם המשאבים והאינטרסים רווי כידוע בתחרות, תכתיבים, תפקוד תמורת תגמול ושיקולי כדאיות אשר לעולם אינם מדלגים כשלעצמם על השימוש בהגדרות, מילים ושמות מן הסוג שאיתו עובדת אותה 'נבואה המגשימה את עצמה' (הביטוי נבואה אינו כה מודרני ולמעשה ראוי יותר להציג את הדברים כהגדרה המגשימה את עצמה). לכאן נכנסות, לפי סדרן, פרדיגמות חיים חברתיות חזקות לא פחות, החל מגישת החליפין החברתיים, גישת התפקודיות הכלל חברתית (מה שקרוי בסוציולוגיה 'פונקציונליזם') ולא פחות מהן עולם הקונפליקטים החברתיים. העולם הפנימי של ההסכמות העמוקות המפעילות את אפקט פיגמליון נפרץ שוב ושוב חדשות לבקרים ע"י דרישות התפקוד החברתיות (של כל מסגרת: החל מן המשפחה, הקהילה המקומית, מקום העבודה כארגון וכמובן ארגון המדינה). לכולם יש את המילים החזקות שלהם והם אינם סובלניים במיוחד אל מול יחיד המעוניין להשתנות ולהתפתח באמצעות שינוי אוצר המילים, הגדרות המציאות ואפקט הנבואה המגשימה את עצמה. בסופו של דבר כאשר אנחנו בוחנים כחוקרים בנקודה זו את השאלה החשובה ביותר: מה אנשים אומרים לעצמם במישור היומיומי, בינם לבין עצמם, בדלת אמותיהם, באיזה מילים והגדרות הם משתמשים, ומהו עולם השיח שלהם – ברוב המקרים אנו מגלים שהם אומרים את מה שאחרים אומרים עליהם מבחוץ, במשפחה, בקהילה, במקום העבודה ובמסגרות המדינה... ואז אפקט פיגמליון כפוטנציאל אנושי חשוב נותר כפוטנציאל בלבד, ללא מימוש. מימושו דורש המצאות בעולם פנימי, ומחירו הוא ניתוק מן העולם החיצוני, לא פעם במחיר תיוג והתחברות לבלתי מקובלים.

כתיאוריה, כלומר כמסגרת שיטתית להבנת המציאות ולגזירת המלצות של פרקטיקה משמעותית משפרת מצבים, אין למה שעומד מאחורי ה'נבואה המגשימה את עצמה' תמיכה מחקרית רחבה. כך מדווח למשל פיטר רוסי, מעמודי התווך של הסוציולוגיה היישומית. כלומר זה נכון, זה אפקט קיים, ברמת הגילוי זהו גילוי חשוב, אך עד כמה הוא עובד, מול ההשפעות האחרות ובתוך מורכבות המציאות החברתית וההתנהגותית? ובכן, לא הרבה.

מאידך יש לשים לב עד כמה עדרים של חבורות מסכימי הסכמות פנימיות עמוקות, המעוגנות בהגדרות החלטיות, שיח פנימי לוהט, מילים חסרות תחליף, ושמות האומרים 'הכל', נוטים ללא הרף ליפול לתהום בצעידתם הנחושה קדימה. לטבע, ולתפקודיות הגופנית האינדיבידואלית והמשותפת יש את כוחם שלהם. הטבע אינו זקוק למילים, ומילים יכולות רק לשקף את טיבו ופעולתו, אך לא ליצור אותו במובן של הנבואה המגשימה את עצמה, ששורתה התחתונה היא שמילים והגדרות יוצרים את המציאות. אם יקראו ללב ריאה הוא לא יתפקד כריאה ואם יקראו לרגל יד האצבעות עדיין לא תתפקדנה באחיזה של אצבעות יד. זו גם המגבלה הקריטית של מה שנקרא ה'רפואה האלטרנטיבית' אשר בנויה בכובד רב על מילים ועל הגדרות. היא אינה יכולה להוות אלא השלמה שולית לרפואה (הקונבנציונלית) ועולם הרפואה המדעית, מתוך אחריות – לא מתוך אינטרסים גילדאיים, לעולם לא ישלים עם הכרה ביכולותיה ללא הניסויים הקליניים הקריטיים הדרושים. את פיגמליון של שייקספיר אפשר להעלות כמחזה מרתק וכמטאפורה חשובה להרחבה ריאלית של גבולות ההתנהגות והתפקוד, אך פיגמליון לעולם לא יוכל ממש לעוף, גם אם הוא ידווח, בכנות, שכך הוא מרגיש.

האם ה'קוליות' כוללת אלימות?

ה'קוליות' (’to be ’cool) עומדת במרכז חייהם של נערי בתי הספר, כמו גם במרכזו של עולם הנעורים ושל עולם הצעירים (אשר צעירותם מתארכת כיום לפחות עד גיל 40 וכנראה גם עד גיל 60 ומעבר לו). ובהקשר לשאלות בנוגע לבולטות של האלימות בחיינו באחרונה, וצמצומה, מתעוררת השאלה האם יש קשר בין הדברים, כלומר האם חלק מרכזי מן האלימות צומח עם ה'קוליות' הזו. ברור ש'קוליות' כוללת כ'פות וצ'פחות, כלומר ביטויים גופניים של מגע פיזי וכזה שאינו יכול להיות רפה מידי, אלא מכל הלב ובכל הכח כמעט. ה'קוליות' כוללת את מה שעמיתתי תמר כתריאל ראתה בדוגריות, כלומר דיבור ישיר, ספונטני, הכוללת את הטחת האמת בפנים ונכונות לקבלה ככזו. אלא שהפרשנות הסוציולוגית של כתריאל הראתה כמובן עד כמה מועלמות בכך, באגרסיביות, אמיתות חלופיות שהן לא פחות חשובות. מבחינה סוציולוגית נראה שההבדל עומד על ביטויי אגרסיביות גופנית, המלווים גם באגרסיה מילולית, אשר נעשים ומתפרשים בצחוק, וכחיבה הדדית, מול ביטויים דומים אשר מתחזים לכאלה שנעשים בצחוק, אך שאינם רק בצחוק, או שהצד השני אינו מפרש אותם כצחוק או חיבה ואף אינו יכול לפרשם כך בגלל תבנית המחשבה השונה שלו, והשתייכויותיו השונות. הסוציולוגיה ההומניסטית לא רק שאינה מקלה ראש בויטאליות, אלא שהיא רואה בה את אחד הערכים העליונים, אם לא את ערך החיים העליון. עצם השימוש במילה ויטאליות הוא כבר התרחקות אינטלקטואלית מסוימת מן ה'קוליות' ואף על פי כן הויטאליות היא במרכז ה'קוליות'. אבל ביטוייהם הגופניים של אלה יכולים להתפרש בצורתם החיוביות העמוקה והאופפת (הדיפוזית) רק אם שני הצדדים הם חברים שווים בקבוצת השיח המלוכדת. כאן כמובן עולה בעיה: מה קורה כאשר הצ'פחות (או אם להתקדם מזה הלאה: ביטויי הזובור בצבא) נעשים בידי הותיקים, או המתבלטים כמנהיגים וכפופולריים, ממש או לכאורה, כששני הצדדים אינם באמת בקבוצת השווים של בני אותה יחידת שיח מלוכדת? אז עולה האפשרות שהצד השני, המרגיש שונה, יזהה את אותם ביטויים גופניים הן כנסיון השתלטות והן כאלימות. ואז עולים לחלל האוויר הביטויים 'לכבד את השונה', להכיר ברב תרבותיות וכיוצא בזה עד ל'אפס סובלנות לאלימות', כפי שנהוג להגדיר זאת סטרילית בישיבות מורים בבתי הספר ובמשרד החינוך.

חשוב להבין שהפאשיזם, שהוא קבוצתיות מלוכדת, וככזו מקודשת כערך עליון עד להיותה מובן מאליו יחיד ובלעדי, פעל ופועל תמיד עם הרבה 'צחוקים'. הצחוקים מרככים כאילו את המכה, הכפיה, והשתלטנות. אם כי יותר בעיני הכופה והצוחק מאשר בעיני מי שכופים זאת עליו ומפתים אותו להסחף ולזרום עם זה.

בסופו של דבר יש כאן מה שאנחנו מכנים בהגות האקזיסטנציאליסטית (וסליחה על הביטוי הלא 'קולי' אך אולי זו הקוליות העליונה להכיר בכך) סתירה קיומית. חיות (ויטאליות) ככל שהיא ערך עליון יכולה בקלות לעבור לחייתיות, הגם שמלאות החיים של בעלי החיים (המוערכים על ידינו) עושה לנו תמיד משהו עמוק. אלא שאנחנו בני אדם, אנחנו חיים גם יחד וגם לעצמנו, לייחודנו ולמחשבותינו. 'קוליות' (to be cool) זה גם להפגין קור רוח. אמנם זו המשמעות שאינה הדומיננטית, אך היא מתחברת למשמעות הדומיננטית ביכולת להבחין בין צחוק (משחק) לרצינות, ולא לכפות את המשחקיות השתלטנית שלנו, הגולשת בקלות לשכרון כח, על מי שאינו באמת איתנו באותו ראש ובגובה העיניים - ושיש לו לא רק זכות לעולמו שלו, אישית וקבוצתית, אלא שעולמנו בשום אופן אינו עליון על שלו וכשההיפך יכול להיות נכון באותה מידה.

על דלותו של הדיון ב'עושר' הלשוני

העיתונאי ירון לונדון והסופר העיתונאי מאיר שליו שוחחו באחד ממישדרי הטלוויזיה האחרונים בעניין רב על מה שהם קראו דלותה והתדלדלותה של השפה, תוך הצגה מצולמת של בורותם ילדי בתי ספר בביטויי לשון תנ"כית ובמשמעות הרדודה לטעמם של ביטויי סלנג שונים, הגם שיש בהם, כך הם הודו, לא מעט רעננות. להגנת שפה מדוברת זו הובא ראיון קצר עם מומחה לשוני פרובוקטיבי, ד"ר הרציקוביץ, אשר נתן מצידו לגיטימציה גורפת לכל סוג של שפה עילגת בטענה שאם יש קומוניקטיביות זורמת ואם הצדדים מבינים זה את זה הכל כשר.

ירון לונדון היה מוכן להודות, אם כי לא ברצינות ממש, שהוא רואה את עצמו דינוזאור של השפה, שהוא מבין ששפה מתחדשת, שהתפתחותה אינה נשלטת לא על ידי משרד החינוך ובתי הספר ולא בידי העברית התיקנית של חדשות הרדיו והטלוויזיה, אך בכל זאת חורה לו עניין העושר, עושרה של השפה. מה בדבר העשרתה של השפה הוא חזר ושאל, האם לא מפריע לכם שאין היא עשירה מספיק?

אי אפשר להכחיש שהיה לדיון עומק מסוים, כשם שאי אפשר להכחיש את התלהבותו האמיתית של המראיין האינטליגנטי בדונו בכך תוך האזנה רבת קשב לדוברים המצולמים בעילגותם תוך שהוא אורב לחולשות טיעוניהם בהצדקת בורותם. אלא שהדיון בציר של תרבותי יותר ותרבותי פחות באמצעות המטפורות של עושר לשוני מול דלות לשונית מזמינים את הנקודה הסוציולוגית.

אנו אומרים בסוציולוגיה שהשפה היא השתקפות של המציאות. עוד אנחנו אומרים כי השפה בתורה, בתנאים מתאימים, אף יוצרת מציאות. כך קל לומר כי חברה רדודה יוצרת לשון רדודה, וביטויים לשוניים רדודים מסוימים, המקבלים את תפוצתם, יוצרים מחדש את המציאות החברתית. דרגת עומקה של אהבה מתבטאת היטב באוצר המילים בו היא מבוטאת, והעומק עצמו מתבטא בקבלת מורכבותה של המציאות מאחורי מה שמצג כאהבה או בפשטנות בה היא נתפסת וממומשת. כך כאשר השיבה אשה חרדית האם היא אוהבת את בעלה את התשובה 'בוודאי שאני אוהבת אותו הרי הוא בעלי, לא?'. מאידך כפי שהדגיש הסוציולוג פיטר ברגר, נשיקה כביטוי גופני סימלי יוצרת תשוקה לא פחות משהיא מבטאת משהו שהיה קיים מלכתחילה. אלא שהתמונה מבחינה סוציולוגית הרבה יותר מורכבת אף מזה.

ירון לונדון הוא דומיננטור תרבותי. כך גם מאיר שליו במיקומו שלו. הם מדברים על עצמם במישדר זה יותר מאשר על האחרים שאת שפתם הם לכאורה בוחנים. הם למעשה אומרים אנחנו השולטים, אנחנו אמורים להיות המנהיגים – מדוע אתם אינכם איתנו, מדוע אתם אינכם אחרינו. התשובה האילמת של הדוברים אינה מבטאת דלות. היא מבטאת אחרות. לנו יש את החיים שלנו, עם הויטאליות שלנו, חרף המיגבלות שלנו. אתם מר לונדון ומר שליו, עם כל הכבוד, מרחוק, אינכם חלק מן החיים שלנו (מה גם שאינכם מתחלקים איתנו עם מה שהשגתם). בסוציולוגיה של התרבות ומיוחד באנתרופולוגיה החברתית הקלאסית קוראים לכך, כפי שלומד כל סטודנט שנה א' למדעי החברה - אתנוצנטריות מול יחסיות תרבותית. ירון לונדון לא עשה את המאמץ הראוי לראות ולהבין את מצולמיו מנקודת מבטם, כפי שהם מבינים את עצמם, יחסית לעצמם. האתנוצנטריות שלו היתה אמנם עטופה בהתנצלויות מחוייכות ('אני דינוזאור') והוא עשה מאמצים לא מבוטלים שלא להראות ולהשמע מתנשא, אבל זו עדיין התנשאות לטנטית עמוקה. לומר על השפה שהוא מביא איתו שהיא עשירה יותר, ולחפש אותה אצל האחרים, מבלי להבין את עולמם הפנימי היא יצירת היררכיה תרבותית. יתכן שהוא אף היה מסוגל לשכנע אותם בכך שזוהי המציאות אם הוא היה מאריך בשיחותיו עימם. אבל עם ז'ק דרידה באמתחתנו אנחנו גורסים בסוציולוגיה, זו של הפוסט מודרניזם לפחות – זהירות, אין כל וודאות שיש כאן היררכיה, משהו מעל משהו, אלא רק שוני, deference בלשונו של דרידה. לא הלשון של הדוברים ענייה, אלא חייהם ומשאביהם, בשקלול בין מצב כלכלי, הערכה חברתית, השכלה, חופש, כח ועוד. אלא שאם הם מתמודדים עם מיגבלות אלה וחיים חיים ויטאליים מבחינתם (ובוודאי לא כולם כך) יש בכך מידה חיובית רבת עוצמה. כי הם חיים בינם לבין עצמם ולא עם ירון לונדון ומאיר שליו. וכך, ועם כך, חלילה שלא 'יעשירו' את שפתם, כדי שלא להפלט מן המסגרות המבטיחות להם את הויטאליות שלהם במסגרת מגבלותיהם. כשהחברה כולה תתקדם, תעלה ברמת החיים ובאיזון בין מדדי איכות החיים השונים, גם שפתם תהיה עשירה יותר, בתורה ובדרגתה, לאו דווקא בכיוון שאליו חותרים לונדון ושליו אבל גם. אז גם תחנת קול המוסיקה תהיה עבורם תחנת רדיו חיונית, שהדילוג אליה ממשדרי הבידור הזול, הספורט ודיווחי הפשע הסדרתיים יוצרי הרייטינג תהיה ספונטנית להפליא. עד אז 'שפת הרחוב' על דקויותיה שלה תהיה עבורם שפה לא פחות עשירה, הן לתפקודיות הרצינית והן למשחק.

האם אפשר לנהל מדינה כמו עסק בתחום הבטחון האישי?

האם אפשר לנהל מדינה כמו עסק? חמישה מנהלים בכירים מן המגזר העסקי נתבקשו על ידי עיתון העסקים 'גלובס' לחוות את דעתם. יש כאן מספר בעיות המזמינות את הנקודה הסוציולוגית, והאחרונה שבהן גלומה בביטוי 'דעה' ובבעייתיותו הקולוסאלית. זו תוצג לבסוף ולאו דווקא בגלל שהיא הפחות חשובה, אלא בגלל המיתוס הכוללני הגלום בה. אותם מנהלים התבקשו להתמקד בסוגיית האלימות בחברה ובמישור הבטחון האישי ובתרומה הפוטנציאלית של עולם הניהול העיסקי להתמודדות כזו. משה תאומים, הפרסומאי, דיבר על צורך בפתרונות יצירתיים, מה שקרוי בעולם הפרסום להשקיע ב'קריאטיב'. אילן כהן שהיה מנכ"ל משרד ראש הממשלה ועסק בריכוז ותיאום בין מנכל"י המשרדים השונים דיבר על הצורך בתיאום. אורי יהודאי מנכ"ל פרוטרום דיבר על השוואה ליחידות עירוניות מקבילות בנושא הבטחון האישי, כמו למידת המודל של ג'וליאני בניו-יורק. הפלא ופלא כיצד כל אחד הדגיש את הדברים מן הזווית שלו, ולא הציע תמונה כוללת. אבל העניין הוא בכך שלא היתה כלל כניסה לעניינים קונקרטיים. דיון ברמת הפשטה כה גבוהה של ניהול עיסקי מול ניהול ציבורי, במובן המדלל של המושג הפשטה, לא יכול להניב הרבה, אם כי לדבר, לומר דברים, אף אם לא פעם בהחלט לכלול בהם דברי טעם. זה אפשרי גם אפשרי. מבחינה סוציולוגית יש צורך תמיד להתחיל בעובדות, לפרש אותן מול ההבנה המאקרו חברתית ולעמתן עם ההכללות הרחבות אשר בוססו בשטח (שהן התיאוריות אשר עלו מן השטח, ואשר עליהן אנו אומרים בעקבות אבי הפסיכולוגיה החברתית קורט לוין כי אין דבר מעשי יותר מתיאוריה טובה); ולגזור מסקנות והמלצות רק במונחים של מה שקרוי 'המשתנים ברי השינוי', כלומר בהפרדה בין מה שאינו ניתן לשינוי באמצעים המצויים בהישג יד לבין מה שניתן לשינוי וכבסיס לתכנית פעולה.

ראשית לעובדות הקונקרטיות: אין החמרה במצב הבטחון האישי. שיעור התקיפות, הרציחות, מעשי האונס וכיוצא באלה לא השתנה כמעט כלל בעשרות השנים האחרונות, הגם שכל מקרה הוא מצער ויש לעשות הכל לצמצום כל מה שניתן לצמצום. מה שהשתנה הוא הבולטות של פרסום הדברים בתקשורת ההמונים, כאשר התחרות המחריפה בין ערוצי התקשורת המתרבים הורידה את רמתם של רבים מערוצים אלה לרמה אובייקטיבית (נתונת קריטריונים) של עיתונות צהובה. אבחנות אלה הוצגו לא פעם על ידי עמיתי דן כספי וגבי וימן, המתמחים בסוציולוגיה של תקשורת ההמונים. כך הכדור חוזר שוב לספירה של עולם העסקים – עד כמה תרבות הרייטינג, נועדה להשביע את עולם העסקים הגדולים, כדי למשוך יותר תשומת לב לפרסומות של אלה על ידי יצירת מוקדי תשומת לב מלאכותיים ומוגזמים הכוללים בין השאר (ובוודאי שלא רק) פרסום מקרי פשע מזעזעים, אסונות ותחושות של אימה ופחד ברחובות?

חשוב להבין כי אלימות אינה מתחילה בתוצאות האלימות הפיזית, אלא במציאות של כפיה, מחסור וחוסר ברירה. הסוציולוגים מזהים בחברה הישראלית חמישה שסעים, ברמה המבנית הכוללת, וכל אחד מהם מייצר את מנת האלימות שלו. ישנו השסע בין דתיים לחילונים, בין ערבים ליהודים, בין מזרחים למערביים, בין עולים לותיקים ובין הימין לשמאל. מה שעומד מאחורי השסעים האלה רובם ככולם הוא פערים מעמדיים. ההגדרות והמסכות התרבותיות והאחרות רק מסוות פערים אלה ולא פעם מנסות לקדם דרכן מאבק מעמדי נגדי. הפער המעמדי עצמו משמעותו מחסור, ניצול, השפלה, והונאה של פחותי המעמד. זה כשלעצמו מחזיר את השאלה אל אותם אנשי עולם עסקים הן הנשאלים והן השואלים בעיתון עסקים זה: מהי התרומה שלהם ושל התרבות העסקית הרחבה שבה הם משתתפים, שבמסגרתה הם מובילים תרבות זו בקטע שלהם ואשר אותה הם מעודדים בכן כעניין מובן מאליו? נחזור לעובדות החל מן השסעים. לא לכל השסעים שצוינו אותה בולטות ואימפקט עם חלוף הזמנים, אך לכולם פוטנציאל הרסני. חלק לא קטן מן השסעים קיבלו גם לגיטימציה, ולמעשה לגיטימציית יתר החל משנות ה-80 בתור הבדלי תרבות וביטויי תרבות לגיטימיים אשר נקראו 'רב תרבותיות', עודדו יותר את מה שקרוי בסוציולוגיה 'יחסיות תרבותית' (להבין את השונים יחסית לעצמם כפי שהם מבינים את עצמם תוך המנעות מיחס שיפוטי) מה שזוהה במקביל כמגמה מערבית כוללת שהחלה באותה תקופה תחת הכותרת פוסט מודרניזם.

בסופו של דבר זו שאלה של משאבים, והשגת משאבים, ולא רק של הסברה (שגם היא עולה) ליצירת שינויים מבניים, והשאלה על חשבון איזה מטרות ואיזה קבוצות אחרות באוכלוסיה משאבים אלה יושגו, אם מדובר במודל סך אפס; ואם יש בכלל כח (פוליטי) לבצע שינויים כאלה. ושוב עולה שאלת הקפיטליזם: מכיוון שזו התנהגות של מעוטי המשאבים האם ניתן לשאוב אליה משאבים של מרובי המשאבים, למשל במיסוי נוסף או שהקפיטליסטים ידעו להתנער מכך בדרכיהם שלהם. יש לשים לב שכל הכתבה, הן השאלות והן התשובות התפתחו בשיח משחקי. לא בשיא הרצינות. ממרחק ובמקוטע. עצם השאלה הזו על ריסון האלימות המשתוללת אשר מעלים בשיח הקפיטליסטי צריכה לקבל התייחסות דומה לזו שהציג הסוציולוג מרדכי אריאלי בנוגע לרעש בכיתות בתי הספר. השאלה היא לא מדוע יש רעש (בהקבלה לאלימות) אלא מדוע שלא יהיה רעש? המורים והמערכת הם הגורמים לרעש באמצעות המשטור של חיי בית הספר עם כפיה, חוסר ברירה, הכתבת סדר יום והכתבת שיח מלמעלה במנותק מעולמם האותנטי, צרכיהם והתעניינויותיהם האותנטיים של הילדים. השאלה אם כן היא על מה מוכנים לוותר מרובי המשאבים והכח למען המטרה שהועלתה: שיפור מצב הבטחון האישי.

מיתוס אי ההבחנה בין איום לאזהרה

איום הוא התייחסות אסורה ופלילית בה הדובר מתריע שהוא עומד לפגוע בגופו או ברכושו של בן שיחו, תוך הפעלת סוג מסוים של אלימות. לעומת זאת אזהרה, ככל שאין זה נעים להשמיע אותה ולשמוע אותה, היא התראה בפני הצד השני כי קיימים ביניהם יחסי חליפין, המותנים בתנאים, ואם הצד השני עומד להפר תנאי מתנאים אלה, שכפי שהדבר נראה במצב הנוכחי, גם הדובר לא יהיה מחויב למחויבויותיו. מבחינת הסוציולוגיה של המשפט אזהרה היא בתחום האזרחי והיא לגיטימית. נכון הוא כי גם באזהרה הצד השני מרגיש 'מאוים', אבל זו תחושה סובייקטיבית, ממנה הוא יפטר, אם הוא יעמוד במחוייבות שהוא הפר לכאורה. כאשר מדובר ביחסים אזרחיים בהם שני הצדדים או אחד מהם נושאים בתפקיד ציבורי, האזהרה שלפיה המחלוקת ביניהם (שלא נפתרה) 'תפורסם' היא לגיטימית, ככל שנושא תפקיד ציבורי אמור להיות מודע לכך שלציבור ששלח אותו לתפקידו תהיה זכות לדעת כיצד הוא ממלא את תפקידו.

אז מה בעצם אסור לכתוב, ומה מותר, אף כביקורת חריפה?

החמרת הענישה לעוברים על חוק לשון הרע, אשר עברה לאחרונה בכנסת, קיבלה הדים ביקורתיים ביותר, תחת הכותרת העיתונאית 'חוק ההשתקה'. לכאורה לא ברור מדוע. חוק לשון הרע, וחוקים אחרים המגבילים את העיתונות, היו קיימים גם קודם וגם הענישה או הפיצוי שלצידם היו גבוהים למדי. אם יש לאקונה היא בכלי האכיפה, לא בחקיקה. יותר מכל ביטאה אפוא הביקורת את עצם מורת הרוח מהתערבות מחודשת של השלטון בחופש הפעולה של העתונאים (הקרוי בהרחבת יתר 'חופש העתונות'). המשפטנות אינה מספקת הדרכה מהותית ושיטתית דיה לכותבים, לעורכים ואף לשופטים, אשר תציג ותסביר מה אסור ומה כן מותר לכתוב ולומר אף כביקורת חריפה, ומדוע. אלה עניינים שהם מטא-משפטיים. הסוציולוגיה של המשפט, כמטא-משפטנות, מבהירה כי מותר לציין עובדות על פעולות של אדם, אך אסור לבטא הערכות כוללניות לגופו של אותו אדם. מותר להציג ולפרט פעולות, ולהוסיף שלהערכת הכותב הן פעולות מוטעות, או מטופשות או מושחתות. אך אסור לומר על האדם שהוא טיפש או מושחת. זוהי לשון הרע – דיבה. כמומחים להתנהגות אנו ממליצים לומר כך גם לילד - אתה אינך רע, אך הפעולה שעשית היא רעה. צרכן תקשורת הנחשף לסדרת פעולות שליליות המתוארות בעיתונות יטה להסיק לעצמו, על אחריותו, כנראה בצדק, אודות טיפשותו או מושחתותו של נשוא הדברים. עם זאת עליו לזכור כי לא כל העובדות לפניו, יש עובדות רבות ופעולות רבות שלא הוזכרו, כי אין להוציא דברים מהקשרם, וכי חשובים גם הסברו ונקודת מבטו של נשוא הדברים. אך האם על כל אדם מותר לכתוב אף דברים כאלה? בוודאי שלא. מותר לכתוב אותם רק על איש ציבור, או על אדם פרטי הפועל בשטח הציבורי. על אדם פרטי כשלעצמו אסור לכתוב הערכות (שליליות) גם אם הן אמת. כאן לא תעמוד אף החזקה של 'אמת דיברתי' שכן גם מה שנכון, אך שייך לפרטיותו של אדם אמור להיות חסוי, מוגן ולא בר פרסום. חוקי הגנת הפרטיות וכבוד האדם וחירותו מבטאים זאת. למעשה גם איש ציבור אמור להיות מוגן בפרטיותו אלא אם זהו מימד של הפרטיות אשר נוגע לכושר תפקודו הציבורי. לעיתים משתמע כאילו האדם נתן את הסכמתו להערכות השליליות עליו מעצם הסכמתו להשתתף בראיון ולהשיב לשאלות (כשלא פעם בעצם ניסוחן כבר מובעות הערכות כאלה, ולו כציטוט מפי אחרים שהביעו אותן). זהו משחק כוחות ואינטרסים כאשר יש למרואיין עניין בפרסום ולו גם במחיר כזה. מאידך יש לכאורה חופש ביטוי. אך גם חופש הביטוי של הכותב נסוג מפני הזכות לשם טוב של נשוא הפרסום. ה'עיתונאות החדשה' במיוחד, אך גם הרבה קודם להופעתה, הכניסה הרבה 'חצי בצחוק', לדיאלוגים ולטקסטים, עד גבול הסאטירה, באופן המאפשר גם הטחת האשמות וגם נסיגה מהן, כדברים שנאמרו לכאורה בחוסר רצינות. סגנון זה הרחיב מאד את הגמישות העיתונאית, הכניס הרבה 'חיים', ואת היכולת למשוך קוראים וצופים. אלא שזוהי 'משחקיות' תיפקודית. הכותב עובד איתה. לכאורה היה אמור להיות גם הבדל בהתייחסות כלפי מי שמרבים לכתוב עליו, ואשר יכתב עליו עוד רבות ואחרת, לבין מי שנחשף חד פעמית כמעט. אלא שהחוק והפסיקה כמעט עיוורים להבדל זה. נקודת המוצא היא שכתבה הכוללת הערכות שליליות היא טקס השפלה פומבי ורצח אופי בפועל. על יכולתם וזכותם של עיתונאים וכותבים אחרים להמשיך להתנסח בדרכים אלה נראה שאין בדעתם לוותר, והם נכונים לקרב חרף החמרת הענישה. יש בכך גם שמירה על חופש הפעולה, אך לא פחות מכך ביטוי לתחושה שבחברה כוחנית ואינטרסנטית כמו שלנו כושר התגובה, ההתייחסות והביקורת חייבים להיות אגרסיביים לא פחות. כתיבה, עיתונאות ותקשורת הם גם סוג של מנהיגות וביטוי לאליטה בפני עצמה; לא במקרה מרבים לאחרונה עיתונאים לעבור לפוליטיקה. ואליטות אף פעם אינן מוותרות. בפסיכולוגיה החברתית אנחנו מזהים שתמיד המנהיגים הם אלה המדברים הכי הרבה. וכשעיתונאים כותבים ומדברים הם סוג של מנהיגים, לצד ומעבר לכל מנהיגות פוליטית ואחרת. המנהיגות הכאריזמטית של העיתונאות כוללת בתוכה כיום את כל צורות הביטוי החריפות ביותר. הם חלק מכליה. אין זו הדמוקרטיה בשיא תפארתה אך אולי זוהי הדמוקרטיה המתגוננת, ובהתאם לכלל שלפיו ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה. הפוליטיקאים הם לכאורה המנהיגים. וכמנהיגים הם אמורים לדבר עם ה'עם' (הציבור), לדבר בשם העם, ולהראות פומבית כיצד הם נענים לציפיות של העם. אלא שאין להם כמעט כל דרך לעשות זאת (פרט למודעות, עלוני הסברה וקניית סיקור בעיתונים מקומיים) אלא דרך התקשורת הארצית. התקשורת כאן היא מתווך חיוני. אלא שבתופסה את חיוניותה, כלומר את התלות בה, התקשורת פיתחה תפיסה עצמית, ומנגנון עצמי שהפך אותה לאליטה בפני עצמה, אשר גם מתנה את התבטאויות הפוליטיקאים דרכה וגם מסננת אותם, תוך העמדת דיבורים מול דיבורים, והצגת שאלות נוקבות מול כל אמירה וכל דיווח שלהם, עד להעמדת אג'נדה חילופית משלה, כסוג של אופוזיציה ואלטרנטיבה הסתכלותית. ולא עוד, אלא שהפוליטיקאים הם רק מנהיגים לכאורה – כי במידה רבה הם לא באמת מייצגים, כפי שהראה הסוציולוג בוטומור, רבים מהם גם לא באמת נבחרים, גם בדמוקרטיה, אלא 'בוחרים את עצמם'. כלומר יש להם במקרים רבים במסגרת קבוצות האינטרסים והמפלגות שבאמצעותם הם פועלים - את הדרכים והפרוצדורות לדאוג שיבחרו בהם ולא בדיוק מרצון חופשי. וכמי שלא ממש נבחרו לייצג מתוך רצון חופשי הם אינם באמת מנהיגים, אלא רק מי שתפסו עמדות שלטוניות די בעורמה ובכוח, ורק מתראים כמנהיגים, אך בלא מלוא האמון (עד מעט מאד אמון כידוע) מצד מי שאמורים היו להיות המונהגים.

מיתוס הפסיכולוגיה הקוגניטיבית

באחרונה מרבים להעלות את חשיבותה של הפסיכולוגיה הקוגניטיבית עם או בלי צירופה לזו ההתנהגותית. הפסיכולוגיה הקוגניטיבית התפתחה בשנות ה-60 כאלטרנטיבה לפסיכואנליזה ולביהביוריזם, עם הטענה שניתן לשפר את איכות החיים ואת הפוטנציאל האנושי לאו דווקא בעיסוק בבלתי מודע, בהגנות ובדחפים (כלשונם) ולאו דווקא באמצעות התניות של שכר ועונש (כלשונם) אלא באמצעות המודע, החשיבה, ההכרה והתערבות ושינוי בפרשנות של האירועים וההרגשות. זהו כיוון שהוא במידה רבה (אך לא מלאה) מקביל לאינטראקציה הסימבולית ולפנומנולוגיה בסוציולוגיה, בהן הדגש הוא על הגדרות המצב וההסכמה השרירותית עליהן ועל פרשנות המציאות בכלל. עד גבול מסוים זו בהחלט גישה נכונה וחשובה. אולם הגדרות השונות משמעותיות מן המקובל בחברה בכלל ובמסגרות מגובשות המוגדרות היטב במיוחד (כולל של ההיררכיה בתוכן), לא תאפשרנה את המשך ההשתתפות האפקטיבית במסגרת. הגדרות עצמיות ייחודיות מידי, מתוך זוויות הסתכלות חילופיות, תגרומנה להפסדים קריטיים של משאבים. הן הפסיכואנליזה (שמבחינה סוציולוגית מקבילה ברובה לצירוף מסוים של גישת הקונפליקט והפונקציונליזם הסוציולוגיים השמרניים); והן הביהביוריזם (המקביל לגמרי לגישת החליפין הסוציולוגית) מניחים כי ההגדרות נתונות על ידי עצם התפקידים ועל ידי מי שיש לו את הכח החברתי להגדירם, מתוקף המשאבים שברשותו; כך שטווח הפרשנות והמשחק בההגדרות כשלעצמן הוא מוגבל מאד, בניגוד למה שמנסה להציג הפסיכולוגיה הקוגניטיבית. כוחה של גישה זו רב יותר בתיקון הגדרות ופרשנויות אשר כשלעצמן התרחקו ממשאבים ריאליים. וזהו גם אופיה של הסאטירה כשהיא מטפלת בהגדרות פוסט מודרניסטיות שכאלה.

מיתוס מבחן התוצאה

מבחן התוצאה הוא תמיד המבחן המכריע ואליו סמוך הביטוי 'עם הצלחה לא מתווכחים'. על כך בנויות, למשל, רבות מן הטכניקות וה'לא תרופות' של הרפואה המשלימה. אולם 'מבחן הסיבה' הוא בסופו של דבר המבחן הרחב יותר המבוסס מדעית. הצלחה במבחן התוצאה יכולה להיות מותנית בנסיבות זמניות אשר לא בהכרח תחזורנה בעתיד. רק כאשר מבודדים את הסיבה או הסיבות להצלחה, ומראים, בשיטת הניסוי הקליני, כי הדברים מהווים מתכון מובטח להצלחה ניתן להסתמך על הדברים ולקיים אחריות. כך למשל מפלגת 'קדימה' קמה מתוך סקר של מבחן התוצאה, הגם שאהוד ברק כינה אותה לא בלי הברקה ניסוחית 'מחנה פליטים'. יש עיתונאים שהצליחו בנסיבות זמניות להראות מבחני תוצאה מרשימים של פוטנציאל אלקטורלי פוליטי. אולם ככל שהם בנויים על מיתוס זה גם נפילתם היא בלתי נמנעת.

האין זה עדיף לבחור בבחירות בכמה מפלגות ולא במפלגה אחת? האם זה אפשרי?

הבחירות הן מיתוס במובן זה שהמפלגה הנבחרת אינה מחויבת, חוזית, כלפי כל בוחר ובוחר אשר שם את הפתק שלה בקלפי, לקיים כלפיו דבר שהובטח לו, ולו את מצעה שלה, מה גם שהמצעים הם ברוב סעיפיהם כלליים ומעורפלים. הנבחרים גם אינם מחויבים – וזה חמור לא פחות במיתוס זה - לשאול את בוחריהם מחדש, מה דעתם ומה רצונם, בכל עניין חשוב העומד על הפרק מזמן לזמן. הבחירה של הבוחר היא איפוא במפלגה, או ברשימת אנשים, אשר יהוו לדעתו את הנבחרת הטובה ביותר לניהול ענייני המדינה בשנים שהוקצו לכך; ובלית ברירה, בגישת האמון, בלי קשר הכרחי לתוכן העניינים ולהשקפות המוצגים, ובלא קשר למי שעוד ישולבו כמפלגות וכנבחרים, במסגרת קואליציונית. הבחירות אינן מיתוס רק במובן זה – וזה הרבה מאד – שהנבחרים מודעים לכך שבחירתם היא לתקופה מוגבלת כאנשי ממשל המדינה, ולכך שהמשך כהונתם תלוי בבחירה מחדש של האזרחים הבוחרים, ולא בהשתלטותם בכח על עמדות אלה. יחד עם זאת עולה השאלה האם לא ניתן לבחור בצירוף של מפלגות, בעיקר במצבים בהם יש הכרח בשותפות של קואליציה, או לפחות בתמיכה בכמה מפלגות, בפרופורציה מסוימת.

סטודנטים רבים בקורסים שלי בסוציולוגיה במשך השנים, ובוודאי בקורס סוציולוגיה פוליטית, שואלים בעניינים שונים 'מה דעתי' בעניין זה או אחר. לעיתים די בכך שאני משיב כי דעתי אינה חשובה, אנחנו במסגרת מדעית, חשובות רק העובדות שאני מביא ומציג. אך לא כולם מסתפקים בתשובה זו. ממרצה הנתפס גם כמנהיג אפשרי, ולא רק בתחום האקדמי, מצופה יותר מכך. הנכון הוא שלעיתים עובדות שאני מציג לעומת עובדות שאינני מציג, ולו באופן לא מודע, עשויות לבטא במשהו את 'דעותי'. אבל כאשר אני נשאל לדעותי הפוליטיות, יוצא לי לא פעם להשיב, בעיקר כדי לעקוף את השאלה ולא לעסוק בה – אני תומך בכולם, בכל המפלגות הפוליטיות, אבל בפרופורציות מסוימות: בזו (או באלה) באחוז משמעותי, ובכל אחת מן האחרות באחוז פחות בהרבה, וזאת מבלי לציין שמות. האמת היא שגם בנוגע לתמיכה בפרדיגמות סוציולוגיות, אני משיב באופן דומה, הגם שלא דעתי חשובה, אלא כח ההסבר המוצע ע"י כל פרדיגמה, כאשר בנוגע לכך פיתחתי מודל בפני עצמו (מודל רב-פרדיגמטי, אותו הצגתי לדיון בכנסים מדעיים אחדים). אלא שבנוגע לבחירה במפלגות יש לפחות ארבעה היבטים אשר צריכים לקבל ביטוי נפרד-ומשולב בבחירה שלנו, מול הגולמיות של הבחירה במפלגה אחת: ראשית הרכב אנשיה, ומיומנויותיהם, והאמון אשר ניתן לתת בהם בניהול ענייני המדינה ושירות המדינה. שנית, האינטרסים שהם מייצגים ומבטיחים לקיים ולקדם. שלישית מידת האחידות והגיבוש של חברי המפלגה המיועדים לתפקידי הניהול מבחינת האינטרסים והאידאולוגיות שהם מציגים (כאשר לעיתים הפיזור של אלה בתוך אותה מפלגה הוא בלתי מתקבל על הדעת). ורביעית, הקואליציות שבהן הם ישתלבו או יתחייבו להמנע מלהשתלב. את הצירופים והפרופורציות שבין המפלגות השונות שבהן ניתן לבחור, במקום בבחירה במפלגה אחת עפ"י הצירוף המורכב לפחות של מדדים אלה - כל אחד מאיתנו הבוחרים צריך לקבל לידו.

האמנם יש הבדל בין משמעויות המחקר במדעי החברה וההתנהגות לבין אלה של מדעי הטבע?

החלוקה הידועה בין פוזיטיביזם, השייך לכאורה רק למדעי הטבע, לבין פנומנולוגיה, הבוחנת את התופעות כפי שהן מופיעות בפנינו, לפי פרשנותינו, היא חלוקה שנתמסדה, תוך הדגשתה מחדש כקריטית עם התבלטותו של הפוסט-מודרניזם החל משנות ה-80. מדעי הטבע, המזוהים כ'מדויקים', עם גילויי החוקיות בעלת הקשר המתימטי החד משמעי, בין מהירות דרך וזמן, בין התנגדות, זרם ומתח וכך בין מאות משתנים מסוג זה, עוסקת בטיבם של חומרים, של תהליכים פיזיים ושל מכשירים. אבל עדיין נותרת השאלה כיצד אלה משפיעים עלינו, נתונים להגנה שלנו מפניהם כשצריך, ובעיקר כדי לשמש אותנו כדי לחיות, להנות ולהתקדם. כאן כבר מתחברים הפוזיטיביזם והפנומנולוגיה, עם המודולציה של זו האחרונה, הן לגבי היחסים החברתיים, הן לגבי ההתנהגות והן לגבי החשיבה, כך שהכל חוזר להיות נתון לאינדוקטיביות, להערכות ולהכללות הסתברותיות וחלקיות; ולהבחנות בין מה שבדרך כלל, לבין מה שהוא רק תוספתי. זה אינו מאיין כלל את חשיבות החישובים המדויקים, והאפשריים ככאלה, בתוך המסגרות הפיזיקליות והמשגותיהן. אך לעולם אין הוא עומד בפני עצמו, אלא נתון למשמעות האולטימטיבית שלהן, שהיא רק במונחי שימוש אנושי, חברתי ותרבותי.

על אלה המדברים עלינו ולמעשה על עצמם

כלל ברזל סוציולוגי שכמעט אף פעם אינו מכזיב, ואשר בכל הקשר שנוצר בפועל הוא בסופו של יום כלל משחרר מאד: כמעט בכל פעם שאדם מדבר איתנו על עניינים בכלל, או על עניינים הקשורים לכאורה אלינו, או עלינו – הוא מדבר למעשה על עצמו. ואם אמנם הוא מדבר בדרך כזו למעשה על עצמו, ובאופן שאינו לרוחנו, מדוע שזה יעניין אותנו – זו בעיה שלו ואלו ענייניו שלו שהוא מנסה רק להעלות דרכנו – אך מה לנו ולו?! הצגה שיטתית של שפע הדוגמאות המובילות לכלל זה ומדוע הוא כלל סוציולוגי – במסגרת אחרת. אבל את השחרור ניתן להשיג כבר עתה, עם הדוגמאות שזיהוי זה מעלה אצל כל אחד מאיתנו, ועם החזרה על הבנה זו – כי ההוא מדבר למעשה על עצמו, ורק מנסה לגייס אותנו לתוך העניינים שלו, ולא בהכרח בטובתנו. מדוע איפוא עלינו להתעמק בדברים הללו שלו אמור הקורא לשאול, מדוע שנגרר אליהם; אם זה הנרטיב שלו - שידבר על עצמו עם עצמו. ונאמר לו (קודם כל בליבנו) שלום ולא להתראות, אולי רק לפעמים, כי לנו יש את ענייננו שלנו...

האם מחקרים נעשים מתוך סקרנות?

צריך להבין מדוע אנשי אוניברסיטה עורכים מחקרים. רק לא למהר ולומר 'בגלל שזה חשוב'. מצחיק מאד. הם עורכים מחקרים בעניינים שמעניינים אותם. זה נכון. אם כי זו התעניינות או 'סקרנות' מובנית (structured) . מדוע היא 'מובנית'? כי הם ממילא בתחום והם ממילא צריכים להתעניין במשהו בתחום, מפה ומשם. אבל מעבר לנושאים שמעניינים אותם, כל פרסום מחקר כזה יקדם את הקריירה שלהם. זה כמובן 'ידוע'. אבל צריך להיות שוב ושוב עוד יותר ידוע. קשה להאמין כמה מחקרים כאלה מתוך סך מחקריו של כל אחד נערכים על ידו ללא כל סדר וכוונה ורק מנימוק זה. יחד עם זאת אם אנשי אוניברסיטה אלה לא יערכו מחקרים ולא יפרסמו שלושה מאמרים בממוצע בשנה הם ימצאו בסכנת פיטורין מן המשרה שלהם באוניברסיטה. כן כן, מקל וגזר. לכן גם הרבה דיסוננס קוגניטיבי זורם בנחלי ההתעניינות והסקרנות אשר מוצגים בסופו שלו יום גם כעניינים 'חשובים' שנחקרו. זאת, בין אם הם קרובים לנושאים חשובים בחברה (יש כאלה) ובין אם מסגרתם המדעית (או תארי עורכיהם) הופכים את הדברים ל'חשובים'.

האם לאנתרופולוגים יש מנהלים?

באגודה האנתרופולוגית האמריקנית החליטו רוב אנשי הועד המנהל המכהן בימים אלה (דצמבר 2010) להשמיט את הביטוי מדע מהגדרת האנתרופולוגיה. הזרמים הנוטים לכיוון זה, מתוך רלטיביזם רדיקלי, שהוא פוסט מודרניזם קיצוני שנוי במחלוקת - ידועים זה מכבר. אבל האקט המנהלי הוא פעולת הבל. כשם שראש חוג אינו הבכיר ביותר בחוג ואף לא המומחה החשוב ביותר במחלקה האקדמית הטיפוסית (לעיתים להיפך – הבכירים מתחמקים מתפקיד מינהלי כזה אשר יבוא על חשבון עיסוקיהם האקדמיים, כשאלה הם תפקידים המתחלפים בכל מקרה ברוטציה) כך אין שום וועד מנהל שהוא מנהיג האנתרופולוגים, איש לא מקבל אותם כמנהיגים, ובוודאי לא כמומחים ביותר או כבכירים ביותר. איש לא מנהל את האנתרופולוגים. לכל היותר וועדי מנהלים עוסקים בארגון טכני מוצלח של כנסים, פרסומים, גיוס קרנות ושאר עניינים ארגוניים, הגם שמעטים מהם מתבלטים פה ושם משכמם ומעלה. האנתרופולוגיה החברתית תמשיך להשתמש במירב הכלים והעקרונות המדעיים, ובראשם האמפיריות השיטתית כדי לאסוף את העובדות. זאת בין אם הדבר יוביל 'רק' להבנות טובות של המציאות הנחקרת ובין אם הדבר יחשוף דפוסים, הכללות, פוטנציאל של ניבויים וכלים שימושיים לשיפור החיים החברתיים. הידע יקבע ולא ההנהלה.

האם נכון להשליך את הביורוקרטיה?

בעקבות אסון השריפה בכרמל ותחילת השיקום והפיצוי שוב עלתה הדרישה – בלי ביורוקרטיה. אך מדוע בלי ביורוקרטיה? האם לתת לכל מי שפונה כל מה שהוא רוצה מאוצר המדינה מיד ובלא כל בדיקות, חישובים, פיקוח, רישום ובקרת מומחים? הנכון הוא לומר שיש לעשות זאת במהירות, כראוי לעניינים דחופים, באמצעות ביורוקרטיה יעילה יותר, שבמצב כזה תרוכז בידי פרוייקטור עם צוות משלו, אשר לו עצמו יהיו עדיפויות ותקציבים, ושאליו תהיה לנפגעים נגישות גבוהה, תוך שקיפות מקסימלית של התהליך. הסוציולוגיה האירגונית אינה מכירה בתהליכים ללא ביורוקרטיה, אך מכירה במגוון הבעיות השיטתי שסדר ביורוקרטי נוטה ליצור מעצם מבנהו. אך ללא ביורוקרטיה כלל יהיו הרבה נפגעים. יפגעו אלה שהסוציולוג רוברט מרטון מציג אותם כ'צד האחר', כאשר הוא מציין שבעיה של צד אחד היא לא פעם הפתרון של צד אחר ולכן יש לשים לב שפתרונות לצד אחד לא יצרו בעיות לצד האחר.

ממשלה לא צריכה למשול

לשם מה יש ממשלה? לא כדי למשול, לא כדי לשלוט, גם לא להנהיג – אנשים השולטים בעצמם אינם זקוקים למנהיגים – אלא רק כדי לפתור בעיות. אבל לא להתערב במקום שאנשים (במובן של אנשי החברה האזרחית) מסתדרים בעצמם. אם יש לממשלה או לכל מרכיב בה 'סמכות', אין זה מתוך זכות או כוח לשלוט – זהו דבר העלול להתפתח (ונוטה להתפתח) רק מתוך ניצול לרעה של מה שנקרא סמכות – בשעה שסמכות ניתנת ואמורה להנתן רק מתוך אחריות. אחריות שהופקדה בידי הממשלה ובידי כל מרכיב בתוכה לפתור בעיות. לתת שירות. ועל הממשלה ועל כל מרכיב בתוכה להכין תכניות, באמצעות מיטב הנתונים האפשריים (החל מנתונים סוציולוגיים מוסמכים) ולאסוף אמצעים לפתרון בעיות – בעיות חדשות, בעיות שוטפות ובעיות עתידיות הנראות באופק – אך לחזור שוב ושוב, ואם צריך יום יום, לשאול את הציבור אם הוא מסכים לאופן פתרון הבעיות המתוכנן ולאמצעיו, ולא לפעול בלי הסכמה זו, כי הציבור הוא מקור הסמכות, לא הממשלה. למעשה, בהשלמה לכך, ה'מדינה' גם אינה החברה ואינה הכלל. היא רק 'מנגנון המדינה' (שבמרכזו הממשלה ומשרדיה). ומנגנון זה המכונה 'המדינה' הוא זה האמור לתת את השירות לחברה ולאוכלוסיה – ושוב: לא למשול, לתת שירות. המורכבות - הנותנת לגיטימציה לכאורה לניהול, למשילה ועד לשליטה – נוצרת מרגע שאמצעי העבודה שבידי אנשי הממשלה ניתנים ע"י האזרחים ואלה דורשים בצדק שלא יהיה בזבוז אמצעים, שתהיה חלוקה רק למי שמגיע לו, ושלא יהיו כאלה שלא ישתתפו במתן האמצעים. משעה שגם מלאכת איזון זו מופקדת בידי אנשי הממשלה, הם מקבלים תחושה של שליטה, לעיתים קרובות תוך ניצול לרעה של משימה מינהלית זו, לצבירת שררה בלתי לגיטימית.

מחשב, לחשוב וביטוי עצמי

מה עשה לנו המחשב? אחד הדברים – הוא איפשר לנו לדבר. ולדבר כידוע מדברים עם אחרים, אלא שהאחרים האלה – עוד לפני שהם אנשי הפורומים, הצ'טים והטוקבקים – מגולמים קודם בעצמנו, ובלדבר עם עצמנו. הביטוי 'עצמנו' או עצמי (me) הוא לגמרי לא פשוט בסוציולוגיה. זהו אותו מרכיב של האני שהוא החברה. כאשר אדם מדבר עם 'עצמו' הוא במידה רבה מדבר עם החברה, זו שמופנמת בתוכו. ויש לו הרבה מה לומר לחברה. זו גם המשמעות של לחשוב: לדבר עם עצמי, הגם שלא בקול רם. לא במקרה נפוץ בעיתונים הביטוי 'ידידי המחשב'. כך למשל בכותרות העל של הכתבות של עמיתי דודי גולדמן בידיעות אחרונות. עם ידיד אפשר לדבר ומול 'ידידו המחשב' אדם יכול לבטא את עצמו, לכתוב באופן שהדברים ישמרו, מצב שכמוהו כמו להעבירם למישהו אחר, חיצוני, גם אם כרגע זהו רק זכרון המחשב, אלא שכך גם אחרים יוכלו לקרוא את הדברים, פוטנציאלית. המחשב מאפשר ביטוי עצמי, מקדם את חופש הביטוי וכך מקדם גם את עצם הליברליזם והדמוקרטיה כמבני התייחסות המקשים יותר ויותר את הפיכותם, לפחות ככל שהדבר נוגע לרצון האוכלוסיה.

מיתוס הסדרה חברים

לא ברור מה סוד הקסם של הסדרה הזו – הרי כולם שם שלומיאלים. האם חובבי הסדרה הם עצמם דור חדש של שלומיאלים, או שהשלומיאליות של אנשי הסדרה נותנת לצופים כח, כאילו שהם מעל זה?

מחקר אינו לגיטימי ללא הקשרו

כך, כשם שאין לגיטימיות לאיסוף עובדות סתמי ללא ההקשר (שהוא ההקשר התיאורטי - זה המעניק לעובדות את המשמעות) כך לא יתכן איסוף של הכללות במנותק מהקשרן הייעודי והמוסרי שהוא אחד - שיפור מצבם של מיגזרים ושל אוכלוסיות באמצעות גילויי המחקר. מאידך, גם קידומם של אלה באמצעות ידע מחקרי לא יתכן בלא לקחת בחשבון את ההקשר הרחב יותר והוא האינטרסים הלגיטימיים של האחרים בסביבה. כשזהו מלוא ההקשר.

על קורס ההכנה לשיפוט

על קורס זה נכתבה כתבה בידיעות אחרונות (יום שישי ה-12.11.2010) באופן המציג רק את דבריהם של המארגנים גרידא המרבים בשבח עצמם בשעה שיש להתחיל בכך שיש למנוע שכרון כח, למנוע משפטיזציה בכלל, ובעיקר לבחון הכל לאורך זמן; וצריך להיות ברור ששופטים הם רק פקידים מיוחדים בשירות הציבור, לא מורמים מעל אף אדם וחסרי כל זכות לשררה, אלא בעלי אחריות; ואשר לפי מונטסקיה היה צריך למנות אותם רק חד פעמית בדיוק כדי לעצור את מימד השררה וההשתררות, בזוכרנו את הסכנה שהכח משחית ושכח מוחלט משחית באופן מוחלט. לכן חשוב שיפקחו על השופטים מטעם הציבור באולם עצמו, ושימנו הרבה הרבה יותר שופטים כדי לצמצם לגמרי את התורים. חשוב לקבוע שאין בדברים המתרחשים ב'קורס' זה כל דרך מדעית מינימלית לקבוע שבאמצעות איבחון כזה בעל התפקיד יהיה מוצלח או כושל. היכן שנת הנסיון תחת השגחה צמודה, ואיפה בקיאות בתחומי התוכן עצמם. כאשר קשה להאמין עד כמה שופטים מאלתרים שנים בכניסתם לתכני משפטיהם - בעיקר מול עורכי הדין המנוסים והערמומיים אשר מותר להם לכאורה להציג רק חלק מן הדברים, ולשמור חלק לשלב ה'מתאים' כלומר עם הרבה טקטיקה וחשיבה במונחים של מלחמה, כשהתחום הוא פרוע ביותר והכוחנות והעורמה גוברים בו לא פעם על כל מומחיות, אמת וצדק כולל. מבחינה סוציולוגית תנאי קורס ההכנה לשיפוט הם תנאי מוסד סגור, עם סגל ושוהים. שם עוסקים בחיברות מחדש (שינוי האישיות) ולא באיבחון. לא במקרה מכונה קורס זה כקורס הכנה לשיפוט ולא כאיבחון, גם אם זו המטרה. ואנו יודעים שבתנאים אחרים השוהים ינהגו אחרת ולכן לבחון אותם בתנאים מלאכותיים אלה לא ילמד אותנו כמעט דבר על התנהגותם במציאות האמיתית, בה מוענק להם כח בשעה שכאן הם מוחלשים לגמרי מלאכותית. לא פסיכולוג הם צריכים שם אלא סוציולוג ולמעשה אנתרופולוג, שממילא היה בוחן אותם בהתנסות בתנאים מציאותיים, או פונה לשיחזור תנאים דומים למציאות הממשית מעברם הקרוב. זו בדיוק חלק מיומרת היתר של משפטנים לעסוק גם בתחומים מטא-משפטיים - ולא בעקבות ידע ממשי שיש להם אלא בגלל כח גילדאי שהם צברו שבמובן זה הוא שכרון כח (המתחבר גם לכך שהם אומרים כמשפט פרפורמטיבי שהמשפט פועל ב-ד‘ אמותיו). אלא שבפעולה האמורה להיות למען האוכלוסיה ומכוחה השיקולים המטא-משפטיים הם שאמורים היו להיות המכריעים.

האם יש לנו חוב לקיבוצים?

באחרונה פורסם שראש הממשלה ביקר בכמה וכמה קיבוצים, ובמרכזם בדגניה, וציין שיש לחברה הישראלית חוב גדול לקיבוצים. משקיף אחד ציין בציניות שבביקור זה הוא נהג בהם כנהוג מנצח נאור במובסים. הדבר הוא אירוני כשזוכרים מי כאן מייצג את מעוטי האמצעים שבחלקם הם אספסוף ממש. אך האירוניה שמעבר לזה היא שהקיבוצים הם המצויים בחוב גדול לחברה בפועל, בכספים עצומים, ולכן הם מצויים מזה שנים ארוכות בהסדר חובות הקיבוצים. מצד שני אם יש חוב - יש חוב למייסדים, ולדור הביניים ה'ביצועיסטי', אבל לא בהכרח לדור הממשיכים הנוכחי, הדור השלישי, שהוא הרבה פחות קיבוצי במובן זה שהוא נותן הרבה פחות לכלל ואינו מוביל יותר את הכלל (למעט פה ושם, בכל זאת) אלא פועל כבר רק למען עצמו – ועדיין באמצעות הרבה ממה שהקיבוצים קיבלו מן המדינה בעבר הרחוק.

מיתוס המחמאה

במחמאה מודגשת לא פחות מקבלתה על ידי מקבל המחמאה - יכולתו של המחמיא לתת מחמאות.

על כוסיות ועל נקבות

צריך לשים לב שגם נקבה היא כוסית. שני הביטויים הם מעליבים ביותר מבחינה פמיניסטית. הם תופסים את הנשים רק מבחינה גופנית, רק כאובייקט מיני האמור למשוך גברים ותו לא, תוך התעלמות מבטלת מן התיפקוד הרב-צדדי של כל אשה כאדם באמצעות שלל יכולותיה, כשרונה, שכלה, הכשרתה, יצירתיותה ותיפקודה בפועל. הטענה היא שלא רק עולם הגברים הטיפוסי רואה נשים קודם כל (עד רק בכלל) כאובייקט גופני אלא שכתוצאה מן הדומיננטיות הגברית (המכונה פטריארכיה) רבות מאד מן הנשים עצמן רואות כך את עצמן, כאשר המבט הגברי הדומיננטי מהווה עבורן מראה (מראת קולי הסוציולוגית) המגבשת את זהותן העיקרית, למרות שיכול להיות אחרת. הביטוי כוסית ממחיש זאת בעשורים האחרונים, גם אם הכוונה היא חיובית במובן של חתיכה, מושכת וחיננית. עם זאת יש לשים לב שגם הביטוי נקבה שקדם לו, הגם שהוא נכון ביולוגית, מדגיש באותה דרך (גם אם נייטרלית יותר לכאורה) את הנקב הייחודי בגופן של הנשים.

חוסר הבחנה בין מדד אורדינלי לנומינלי, דנה

ובאותו עניין במימד אחר: במוסף המרכזי של ידיעות אחרונות (10.12.2010) התכבדנו בסיקור צבעוני של מחקרה של עמיתתנו האנתרופולוגית ד"ר דריה מעוז על העדפות בזוגיות. זאת בידי בעלת הטור דנה ספקטור, אשר בימים רגילים מתרכזת יותר בתיאורי חוויותיה שלה שמטבען לא ההתחייבות לדיוק מדעי בהן היא העיקר. דנה מצטטת ומסכמת כמה מן הממצאים של דריה מעוז שלפיהם הגברים הישראלים מצפים משותפתם לזוגיות בראש סולם העדיפויות רוך, פרגון, חברות, מתן הרגשת ביתיות ונעימות – מה שמוצג גם בהפשטת יתר נוספת כאמהיות וטיפוליות. אלא שבלהט הכתיבה הצגת הדברים נפלה במלכודת מתודולוגית. זה לא שגברים לפי המציאות שנתגלתה אינם מעוניינים בנשים סקסיות, 'כוסיות' בלשון הכותבת, בסקס, גם פרוע, ומעוניינים רק באותה רכות ונעימות של הנשיות הקלאסית. זה לא או-או, אשר בלשון מתודולוגית מזוהה כהבחנה נומינלית. זה רק סדר העדיפויות, במישור האורדינלי מבחינה מתודולוגית (מלשון order של יצירת סדר); כלומר עדיפות לנשיות רכה ונעימה לפני הסקסיות שגם היא חיונית ביותר, ובחתך ממוצע בלבד, לא בתוך יחידות המצב הקונקרטיות בהתרחשותן. כלומר גם אם זה במקום השני סטטיסטית זה לא אומר שיש פחות ציפייה לסקסיות, לסקס עצמו, ולהרבה. נכון שהממצאים שוללים את הדומיננטיות לכאורה של הסקסיות הביצ'יות. אלה מתבלטות כנראה יותר בעיתונות מאשר במציאות.

מיתוס מחקרי הסטודנטים

כאשר סטודנטים הם נשואי מחקרים, כמו למשל בחוגים לפסיכולוגיה, מתייחסים אליהם, ואל היותם מושאי מחקר בכלל, כאל חיות. כלומר הם לא נתפסים כישויות חברתיות, בעלי השתייכויות וזהויות חברתיות, זהויות אשר אמורות להיות בעלות השפעה מרכזית וקריטית על התנהגותם ותגובותיהם. בו בזמן גם מתעלמים מכך וגם מנתקים אותם ממסגרותיהם החברתיות לצורך המחקר. בכך חוקרים רק את גופם, כבעלי חיים כאמור, ולא ברור איזה תוקף יש לשאלות הלא-גופניות ששואלים אותם (כלומר אין להן תוקף). ומכיוון שהדבר נעשה בכפיה (מן הסוג של הסכמה מחוסר ברירה, כשהדבר מוצג במסגרת יחסי מרות, כחלק מחובותיהם לקבלת ציונים ותואר) הדבר בעייתי עוד יותר כי החוקר אמור לערוך את מחקרו בתנאים ניטרליים כמו במציאות, או לפחות לקחת בחשבון כמשתנה מרכזי את העובדה שהוא חוקר קהל שבוי captive audience) ). מדוע מרובים כל כך מחקרי הסטודנטים? כי הם נגישים, זמינים, חומר גלם זול ונוח. אך עד כמה ניתן להפיק מהם, בתנאי השבי שלהם, ממצאים איכותיים שייצגו את כלל האוכלוסיה?

For an initial translation to English please use Bing (http://www.microsofttranslator.com/) with a copy-paste action.